אחרי שגילינו שאני בהריון, הכלבה שלי התחילה להתנהג מוזר והיא הייתה מניחה את ראשה על הבטן שלי כל הזמן אבל נוהמת או אפילו נובחת בכל פעם שבעלי ניסה לגעת בי.
חשבתי שהיא סתם רכושנית. לא יכולתי לטעות יותר.
לוקי הייתה החברה הכי טובה שלי הרבה לפני שבעלי נכנס לתמונה. היא הייתה שם בכל פרק – כשהתארסתי, כשהתחתנו, וכשנודע לנו שאני הולכת להיות אמא. היא לא הייתה רק חיית מחמד; היא הייתה משפחה.
בעלי, לעומת זאת, מעולם לא התחבר אליה. הוא לא היה מאכיל אותה, משחק איתה, או אפילו נותן לה ליטוף על הראש. זה לא הפריע לי במיוחד והייתי רגילה להיות זו שדואגת לה. אחרי הכל, היא ניחמה אותי בתקופות הבודדות ביותר בחיי
.
אבל ברגע שנכנסתי להריון, התנהגותו של לוקי השתנתה. היא התחילה לשכב לצידי ללא הרף, ראשה מונח בעדינות על בטני הגדלה כאילו שמעה את פעימות הלב בפנים. בכל פעם שהתינוק בעט, היא הייתה מכשכשת בזנבה או משמיעה נביחה שמחה, כאילו חוגגת איתי.
אך ברגע שבעלי התקרב וניסה לגעת בבטני, היא הייתה מתקשחת, נוהמת ועומדת מולי בצורה מגוננת. פעם אחת, היא אפילו נגעה בידו. גערתי בה אז, מתוך אמונה שהיא פשוט מקנאה או מגוננת יתר על המידה.
אבל טעיתי.
אחרי שבני נולד, למדתי אמת כה אפלה שעדיין גורמת לי לרעוד.
אחר צהריים אחד, בזמן שבעלי היה במקלחת, לקחתי את הטלפון שלו – רק כדי לכוון שעון מעורר. אז פתחתי בטעות את ההודעות שלו עם אמו. מה שקראתי גרם לדמי לקרר:
“אני לא רוצה את הילד הזה. היא תאהב אותו יותר ממני בכל מקרה. לפעמים אני מאחלת שהוא לא היה נולד. אני שונאת אותו.”
לרגע לא יכולתי לזוז. ידיי קהו. המילים היטשטשו, אבל משמעותן הייתה ברורה כשמש. לוקי חשה את הכל – את הטינה, את השנאה, את הסכנה – הרבה לפניי. היא לא רק שמרה עליי מתוך קנאה. היא הגנה עליי ועל התינוק ממישהו שלא באמת רצה אותנו.
