כפור גדול ירד בהרים. האגם היה מכוסה כמעט לחלוטין בקרח, אך במקום אחד המים עדיין נותרו חופשיים. שם הזאב נאבק. הוא נפל לתוך בור ולא הצליח לצאת.
הקרח התפורר מתחת לכפותיו, הוא החליק ונפל שוב למים. הוא נחלש מדקה לדקה. הוא בקושי הצליח להרחיק את ראשו מהמים, נשימתו הייתה כבדה, פרוותו הייתה ספוגה, והוא נגרר למים.
אישה זקנה הלכה בקרבת מקום, אספה סבך. היא שמעה התזה וקול מוזר וצרוד. כשהתקרבה, ראתה זאב אפור ענק טובע. החיה כמעט הפסיקה להילחם.
האישה הזקנה לא חשבה על פחד – מולה עמדה חיה פראית שיכולה להיות מסוכנת. היא מצאה במהירות ענף ארוך ויבש, שכבה על הקרח כדי לא ליפול, וזחלה בזהירות אל הבור. הקרח נסדק תחתיה, אך היא נעה לאט ובזהירות.
“חזיקי חזק,” אמרה בשקט, והושיטה את הענף.
הזאב חייך בהתחלה, אך לא היה לו הכוח לכעוס. הוא תפס את המקל בכפותיו הקדמיות. האישה משכה אותו. ידיו של הגבר רעדו, גבו כאב, אך הוא לא שחרר. הקרח נסדק שוב, מים ניתזו על הקצה, ולבסוף גופו הכבד של הזאב היה על פני השטח.
החיה שכבה שם, מתנשפת. אחת מכפותיה האחוריות הייתה מעוותת – היה ברור שהיא נשברה. הזאב לא ניסה לתקוף. היא פשוט הסתכלה על האישה, כאילו הבינה שהצילה את חייה.
אבל באותו רגע… הם יצאו מהיער… האישה הזקנה קפאה מפחד.
האישה עמדה לזחול חזרה כשלפתע הרגישה מבט של מישהו ננעץ בה
.
צללים הגיחו באיטיות מאחורי העצים. עשרה זוגות עיניים הבזיקו באוויר הקפוא. זו הייתה להקה. הזאבים הריחו ריח אנושי והתקרבו, מוכנים לתקוף. הם לא הבינו שאדם זה משך את חברתם מהמים הקפואים.
האישה הזקנה קפאה. לא היה לאן לברוח, ולא היה זמן.
ובאותו רגע הזאב הפצוע נאבק לקום על רגליו. הוא עמד מול האישה, כיסה אותה בגופה ונהם לעבר הלהקה. הנהמה הייתה חלשה, אך הייתה בה נחישות. הזאב הביט בשלו, כאילו כדי להבהיר שאסור לגעת באישה הזו.
הלהקה נעצרה. במשך כמה שניות, איש לא זז. ואז אחד הזאבים הוריד את ראשו, והאחרים החלו לסגת באיטיות.
הזאב הפצוע הביט שוב באישה. לא היה פחד או כעס במבטו – רק שלווה. לאחר כמה שניות, הוא הסתובב וצלע חזרה לתרמילו. האישה נותרה לבדה על הקרח. הרוח נשבה את השלג בחזרה כאילו דבר לא קרה.
