במהלך סופה עזה, אישה הכניסה ארבעה זאבים לביתה, במחשבה שהיא מצילה אותם מהקור, אך בבוקר ציפתה לה בביתה מחזה שהחריד אותה.
לאחר מות בעלי, מכרתי את דירתי ועברתי לבית הישן של הוריי, אותו ירשתי. הבית עמד בקצה הכפר, כמעט צמוד ליער. במהלך היום היה שם שקט. הדלקתי את התנור, פרקתי את חפציכם, יצאתי לחצר והתרגלתי לשקט.
אבל בערב הכל השתנה. היער החשיך מהר מדי. הרוח הגיעה היישר מהשדה והכתה בקירות, כאילו בוחנת את חוזקו של הבית. בלילה שמעתי קולות שלא הצלחתי להתרגל אליהם: פיצוח ענפים, יללה ארוכה, צרחות חדות, כאילו מישהו רב בחושך. כפור חרק בחלונות, הדלת רעדה ממשבי רוח. יותר מפעם אחת תפסתי את עצמי פשוט יושב ומקשיב, כאילו מחכה למשהו. לילה אחד היללות היו שונות. קרוב יותר. עמומות וארוכה. ניגשתי לחלון וראיתי אותם – זאבים עומדים ממש ליד הדלת. ארבעה מהם. הם לא התעסקו, הם לא נהמו, הם לא הקיפו את הבית. הם פשוט עמדו שם והסתכלו על האור בחלון. לא העזתי לפתוח אותו זמן רב. אבל לא היה שום ציד בהתנהגותם. הם נראו מותשים, פרוותם הייתה קפואה, תנועותיהם היו איטיות. נראה היה שסערה דחפה אותם לכאן. פתחתי את הדלת וצעדתי לאחור, בלי להפנות להם גבי. הזאבים נכנסו לבית בזהירות, אחד אחד. הם לא מיהרו לשולחן, לא הפכו את הרהיטים. תחילה הם ריחרחו את הרצפה, אחר כך את הקירות ואת התנור. אחד שכב ליד הכניסה, השני – ליד החלון, השלישי – קרוב יותר לתנור. הרביעי הסתובב בחדר זמן רב, כאילו מחפש משהו, ואז גם שכב
.
הם בקושי הסתכלו עליי, הם התנהגו ברוגע, אך בזהירות. בלילה שמעתי אותם מגרדים בשקט את הרצפה. החלטתי שהם פשוט צפופים או שהכל יוצא דופן עבורם.
בבוקר התעוררתי לדממה מוזרה. וכשראיתי מה קרה בביתי במהלך הלילה ומה בדיוק עשו חיות הבר, נחרדתי.
לא היו זאבים בחדר. הדלת הייתה סגורה. אבל הרצפה במסדרון הייתה קרועה. הקרשים נקרעו, האדמה שמתחתם נחפרה.
בהתחלה פחדתי מההרס. ואז ראיתי משהו מבצבץ מתחת לקרשים – שק ישן וחזק קשור בחבל דהוי
.
פתחתי אותו ממש על הרצפה. בפנים היו תכשיטים: שרשראות זהב, טבעות, עגילים עם אבנים, סיכות ישנות. הכל היה אפל, אבל כבד, אמיתי.
ואז נזכרתי בשיחות ששמעתי כילדה. במשך שנים, קרובי משפחתי חיפשו את הזהב שסבתא רבתא שלי החביאה במהלך מלחמת העולם השנייה.
הם אמרו שהיא קברה אותו איפשהו בבית כשהגרמנים הגיעו. אחר כך היא נעלמה, והסוד נעלם איתה. כולם חיפשו – שברו קירות, בדקו את עליית הגג, חפרו בחצר. אבל אף אחד לא חשב לבדוק את הרצפה במסדרון.
עמדתי בין הקרשים השבורים והסתכלתי על הזהב. הדבר הכי מפחיד לא היה שהזאבים הרסו את הרצפה, אלא שהם כאילו ידעו בדיוק איפה לחפור.
