סבתא מצאה מלכודת ביער וגור דוב תקוע בה. היא הצילה את הטורף ולא יכלה אפילו לדמיין מה יקרה לה בעוד כמה דקות.
סבתא גרה ממש בקצה היער. הבית היה ישן, הפנסיה הייתה קטנה, והכסף בקושי הספיק אפילו לתרופות. לכן, בכל סתיו ובכל אביב היא נאלצה ללכת ליער בשביל פטריות ופירות יער. היא ידעה שזה מסוכן, אבל לא הייתה לה ברירה.
באותו יום, כמו תמיד, היא לבשה צעיף מרופט, לקחה תיק בד ישן והלכה בשביל מוכר. היער היה שקט, לח אחרי ערפל הלילה. עלי השנה 
שעברה רשרשו מתחת לרגליים, איפשהו רחוק נקר דפק. הכל נראה מוכר ורגוע.
פתאום היא שמעה צליל מוזר. בהתחלה היא חשבה שזה ילד בוכה. הצליל היה צרוד, עגמומי, כאילו מישהו נאנח בשקט. הסבתא קפאה. ליבה התכווץ בצורה לא נעימה. היא נעה באיטיות לעבר הצליל, מנסה לא להשמיע רעש.
אחרי כמה צעדים היא ראתה אותו.
גור דוב קטן ישב בין השיחים ורעד, מנסה להשתחרר. כף אחת שלו נתפסה במלכודת ברזל. המתכת חתכה את פרוותו ועורו, הדם כבר התייבש על פרוותו החומה. הוא ניסה לנהום, אך רק פלט ציוץ עגמומי.
הסבתא הבינה שזו מלכודת ציידים. והיא ידעה שאולי נמצא איפשהו בקרבת מקום דוב. אבל היא לא יכלה לעזוב.
היא דיברה בשקט אל גור הדוב, כאילו היה גור מפוחד. היא התקרבה בזהירות, הורידה את הצעיף מכתפיה וזרקה אותו על פניו כדי שלא ינשוך אותה מפחד. ידיה רעדו, אצבעותיה כמעט ולא צייתו, אבל היא עדיין מיששה את מנגנון המלכודת.
המתכת הייתה הדוקה. היא נאלצה להישען קדימה בכל משקלה. המלכודת חרקה ונפתחה. הדוב משך את כפו בחדות וצעד לאחור, נושם בכבדות.
סבתא כרעה ברך, מנקה את נשימתה.
ובאותו רגע ממש ענף נרסק מאחוריה. וכמה דקות לאחר מכן קרה לסבתא משהו בלתי צפוי.
היא הסתובבה לאט.
במרחק מטרים ספורים עמד הדוב. ענק, כהה, ללא תנועה. היא הביטה ישר אל סבתא. לא היה בלבול במבטו של הטורף, רק מתח ומוכנות.
סבתא לא ברחה. היא ידעה שלא יהיה לה זמן. היא פשוט הורידה את עיניה באיטיות ולחשה בשקט: “לא התכוונתי לפגוע.” גור הדובים ניגש לאמה והתכרבל אליה. ואז פנתה לפתע לסבתה, כאילו רצתה להסביר משהו.
הדוב צעד צעד קדימה. ליבה של הסבתא קפא.
אבל הטורף לא מיהר. היא הביטה באישה זמן רב, ואז נחרה בשקט, הסתובבה והובילה את הגור אל תוך הסבך.
הסבתא ישבה על האדמה הקרה זמן רב, לא מסוגלת לקום. רק כשהיער חזר להיות מוכר ושקט, היא הבינה שהיא בחיים.
ובאותו רגע היא הרגישה בבירור שניצלה ביער הזה.
