אדם קנה בית ישן ורעוע כמעט בכלום, אך כלבו סירב להיכנס פנימה ונראה מפוחד. למחרת בבוקר הוא מצא משהו מתחת לרצפה – ואז הוא הבין מדוע הכלב מתנהג בצורה כל כך מוזרה.
אחרי השריפה, הוא איבד את תחושת הזמן. הבית שבנה במו ידיו נשרף בן לילה. בפנים היו אשתו ובתם בת השבע. הוא שרד רק משום שיצא לטיול עם כלבו באותו ערב.
בדרכו חזרה, הוא ראה את האש מרחוק. הוא רץ, לא מרגיש את רגליו, אך לא הצליח להציל אף אחד. לאחר ההלוויה, הוא מכר את כל מה שנותר לו והחליט לעזוב את עיר הולדתו, כי כל צומת וכל חנות הזכירו לו את אלה שכבר אינם שם.
הוא נתקל במקרה במודעה למכירת בית ישן בכפר נידח. המחיר היה נמוך באופן מוזר, כמעט חשוד. הבית עמד בנפרד, רחוק מהשכנים.
בעל הבית נראה לו לא נעים – הוא דיבר במהירות, נמנע מקשר עין, וחזר שוב ושוב על כך שהוא זקוק בדחיפות לכסף ושהבית “סתם ישן, אבל חזק”.
כל אדם סביר היה תוהה, אבל הוא לא חיפש נוחות או יופי. הוא היה זקוק למקום שבו יוכל להסתתר מזיכרונות. הוא שילם במזומן ואפילו לא ניסה להתמקח.
כשהגיעו עם הכלב, גשם שלג החל לרדת. הבית נראה גרוע יותר מאשר בתמונות: גג עקום, בולי עץ מתקלפים, חלונות סדוקים.
אבל הכלב התנהג אחרת. בדרך כלל כלב נועז ועקשן, שמעולם לא מפחד מהחושך או מהרעם, קפא במרפסת. הוא מתח את צווארו, ריחרח, ולפתע צעד לאחור. אוזניו היו צמודות לאחור, זנבו מורכן.
הכלב ילל חרישית והביט בבעליו כאילו מנסה להזהיר אותו. האיש משך ברצועה, אבל הכלב עמד על ארבע ונהם, מביט אל המסדרון החשוך שמאחורי הדלת הפתוחה. הוא מעולם לא נכנס פנימה, ואז החל לגרור את עצמו חזרה למכונית, רועד ומביט סביב כאילו שמע משהו שאדם לא יכול לשמוע.
האיש ייחס זאת ללחץ ועייפות מהדרך. הוא נשא את חפציו פנימה בעצמו, הדליק תנור ישן וניסה להתיישב ללילה. הכלב נשאר בחוץ, למרות הכפור, וסירב לחצות את הסף.
בלילה, הכלב לא נבח או ילל – הוא רק ילל בשקט והלך במעגלים מסביב לבית, לפעמים עוצר ליד הקיר בצד המטבח.
בבוקר, האיש יצא לחצר ושם לב שהכלב עומד שוב ליד אותו קיר, מגרד את השלג בכפו.
בהתחלה, הוא לא שם לב לכך, אבל אז הוא נזכר בהתנהגות הכלב בלילה הקודם והחליט לבדוק את רצפת המטבח – בדיוק מעל המקום הזה.
כשהוא ראה מה מסתתר מתחת לרצפה, האיש הבין באימה מדוע הכלב מתנהג בצורה כל כך מוזרה.
הקרשים היו ישנים, אבל מתחת לאחד מהם הוא שם לב למסמרים טריים. זה נראה מוזר, כי כל דבר אחר בבית נרקב מזמן והתכסה בעובש.
הוא לקח מוט ברזל והרים בזהירות את הקרש. מתחתיו הייתה דלת מלכודת שנאטמה לאחרונה בלבנים. כשהוא פתח אותה, ריח כבד של לחות הכה בפניו – ומשהו נוסף, מוכר אך מפחיד.
בקומה התחתונה היה מרתף קטן, ובפינה, ערומות בקפידה, נחו עצמות. אלה לא היו שרידי בעלי חיים. הוא הבין זאת מיד.
בסמוך עמדו מכלי מתכת חלודים וסמרטוטים שרופים ספוגים במשהו שומני. באותו רגע, הוא הרגיש קר יותר בפנים מאשר בכפור שבחוץ.
הוא זכר את איש המכירות המוזר, את חיפזותו ואת התמדתו. הוא זכר שמעולם לא הציע לרדת למרתף. והדבר המפחיד ביותר היה שבין העצמות הוא ראה שרידי צמיד של ילד עם חרוזים ורודים שרופים.
הכלבה לא פחדה מרוחות רפאים ולא חשה מיסטיקה. היא הריחה מוות ואש, שלקחו פעם את משפחתו של הבעלים.
והבית שאמור היה לשמש כמקום מפלט התגלה כמקום שבו מישהו ניסה פעם להסתיר את האמת מתחת לכמה קרשים.
