בכל בוקר יצאה אישה מבוגרת למרפסת עם חופן פירורי לחם. בהתחלה הציפור שמרה מרחק, אחר כך החלה לשבת קרוב יותר, וכעבור שנה ניקרה ברוגע היישר מכף ידה. השכנים התלוננו, אפילו הרעילו יונים וציפורים אחרות בחצר. אבל מסיבה כלשהי הם לא נגעו בעורב הזה. נראה היה שהוא מבין היכן הוא מסוכן והיכן ניתן לסמוך עליו.
האישה גרה לבדה. בעלה נפטר מזמן, בנה עבר לעיר אחרת והתקשר פחות ופחות. הבוקר התחיל עם קומקום, חלוק רחצה ישן ומדרגות למרפסת. והעורב כבר חיכה – על המעקה, מרכין קלות את ראשו, כאילו כדי לומר שלום.
היא דיברה איתה בקול רם. היא דיברה על מזג האוויר, על שכנתה מהקומה החמישית, על הכאב בברך שלה. והציפור הקשיבה. בדרכו שלו, בשקט.
שש שנים – אף יום לא החמיץ.
ואז יום אחד העורב לא עף.
האישה יצאה, כרגיל. היא החזיקה את הפירורים בכף ידה. היא חיכתה. היא הביטה במעקה. הציפורים עפו בחצר, קרקו איפשהו במרחק, אבל היא לא הייתה שם.
היא עמדה כך עשר דקות. אחר כך עשרים. הפירורים התלכלכו מכף ידה.
למחרת היא יצאה שוב.
וביום השלישי.
אוקיי. בואו נעשה את זה ברוגע, באמת, בלי דרמה מיותרת, אבל עם חום פנימי.
הנה אפשרות:
אישה האכילה את אותו עורב במשך שש שנים.
כל בוקר – אותו דבר. קומקום תה, חלוק רחצה ישן, חופן פירורים וצעדים במרפסת. הציפור עפה בדיוק בזמן. היא ישבה על המעקה, הטה את ראשה כאילו הקשיבה. אחר כך היא ניקרה בזהירות בכף ידו.
השכנים רבו על הציפורים, שמו דוקרנים, הרעילו יונים. אבל הם לא נגעו בעורב הזה. חלק אמרו שהוא חכם. חלק אמרו שהוא פשוט היה רגיל לזה.
ויום אחד הוא לא הגיע.
האישה יצאה, עמדה שם, חיכתה. הפירורים נשארו בכף ידה. למחרת – שוב. ושבוע לאחר מכן.
ואז האישה גילתה משהו נורא.
יום אחד, שכן עצר את האישה הזקנה בחצר.
— האכלת את השחור הזה?
— כן.
— היא נפגעה ממכונית. בפינה ליד החנות. ראיתי…
האישה הנהנה. היא לא אמרה כלום. היא פשוט הלכה הביתה.
המרפסת התרוקנה. שקט. הבוקר איבד את משמעותו.
כמה ימים לאחר מכן, פעמון הדלת צלצל. אותו שכן עמד על מפתן הדלת.
— סליחה… אבי ביקש ממני להעביר את ההודעה. הוא חולה, הוא כמעט ולא יוצא מהבית. הוא אומר שהוא היה צופה בך מאכיל את העורב מהחלון כל יום. הוא שואל למה אתה לא יוצא יותר.
האישה לא רצתה ללכת בהתחלה. אבל היא ירדה לקומה למטה בכל זאת.
החדר הריח מתרופות וזקנה. גבר רזה כבן שבעים וחמש ישב ליד החלון. הוא הביט בה במבט קשוב ורגוע.
— זה לא מגיע? — הוא שאל.
— זה נעלם עכשיו, — ענתה האישה בשקט. — זה נפגע על ידי מכונית.
האיש שתק זמן רב.
— ציפורים חיות פחות זמן מאיתנו, — הוא אמר לבסוף. — וגם אנשים עוזבים. אבל החיים לא נגמרים. אתה מטפל בזה כבר שש שנים. אז אתה יודע איך לטפל בזה.
הוא הנהן לעבר החלון.
— יש הרבה כאלה בחצר. אחד בטוח יבוא. ואם הוא לא יבוא, צא בכל מקרה. הרגשתי רגוע יותר כשעמדת במרפסת.
האישה לא ענתה מיד.
למחרת בבוקר היא יצאה שוב עם הפירורים. לא בגלל שחיכתה לאותו עורב. אלא בגלל שמישהו בחצר הסתכל לכיוונה וחיכה.
ראשית הגיעו היונים. אחר כך ציפור שחורה אחת התיישבה על קצה המעקה. האישה פשוט הושיטה את ידה.
