כל הכפר נדהם כאשר גבר בן שבעים רכב הביתה על אופנועו הישן עם אישה צעירה ממנו בארבעים שנה – והציג אותה ברוגע כאשתו.
אבל רק כמה ימים לאחר מכן, קרה משהו שהדהים את כולם שוב.
באותו אחר הצהריים, הדהד הרעש המוכר של אופנוע ישן במורד הכביש המאובק, צליל שאף אחד לא שמע שנים. אנשים הציצו משעריהם, מישהו עצר ליד הבאר, ובאבא נינה אפילו הניחה את הדלי שלה – היא זיהתה את המנוע מיד.
זה היה סטפן.
הוא כבר היה בן שבעים. מאז שאשתו נפטרה, הוא התרחק מכולם – בקושי דיבר, לובש את אותו מעיל בלוי, מזניח אפילו את התיקונים הפשוטים ביותר. הגג שלו דלף בכל אביב, הגדר נטתה בצורה עקומה, ועשבים שוטים השתלטו על חצרו.
אבל מה שבאמת הדהים את הכפר לא היה שהוא שוב רוכב על האופנוע שלו.
זו הייתה האישה שישבה מאחוריו.
היא נראתה בת שלושים בערך, לבושה בשמלה כחולה עם הדפס חינניות, אוחזת בו כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. האופנוע גמגם באיטיות, לפעמים מאלץ אותם לדחוף אותו ברגליהם כאילו המנוע עצמו עייף מלעבוד.
עד שעצרו מול ביתו של סטפן, שכנים כבר התאספו לאורך הגדרות.
“אוי ואבוי… הוא השתגע,” לחש באבא נינה.
“האם זאת הנכדה שלו?” תהה סבא קוליה בקול רם.
אבל סטפן התעלם מהמלמולים. הוא הוריד את קסדתו, עזר לאישה לרדת ואמר בפשטות:
— זאת לנה. אשתי.
לרגע, כל הרחוב השתתק – אפילו התרנגולות כאילו הפסיקו לקרקר. ואז החלו הלחישות.
חלקם צחקו. אחרים הניד בראשם. כמה מהם הכריזו בגלוי שהזקן השתגע לאחר שאיבד את אשתו הראשונה.
“היא צעירה ממנו בארבעים שנה!”
“היא בטח רודפת אחרי הכסף שלו.”
“בוא נראה כמה זמן היא תחזיק מעמד.”
לנה שמעה את הכל. ובכל זאת היא רק חייכה בנימוס ובירכה את כולם, כאילו שום דבר במצב לא היה יוצא דופן.
במשך היומיים הראשונים, הכפר חיכה לדרמה.
אבל לא הגיעה.
ביום השלישי, משהו מוזר התחיל לקרות.
מוקדם בבוקר, עשן עלה מארובתו של סטפן. ריח של לחם טרי ריחף באוויר. כביסה נקייה הייתה תלויה בצורה מסודרת בחצר.
זו הייתה לנה.
היא לא ישבה בשקט לרגע. היא קרצפה חלונות שלא נוקו במשך שנים, הרסה את הסככה הישנה ופינתה ערימות של גרוטאות מהאחסון.
אבל ההפתעה הגדולה ביותר הגיעה ביום החמישי.
לנה נכנסה לחצר, הביטה למעלה אל הגג השקוע ואמרה:
“אי אפשר להמשיך לחיות ככה. כשיורד גשם, זה לא יותר טוב מלהיות בחוץ.”
“ובכן, תמיד התכוונתי לתקן את זה…” מלמל סטפן.
“אז תתכונן,” אמרה בתקיפות. “אנחנו מתחילים היום.”
באותו יום, כל הכפר ראה משהו בלתי ייאמן.
סטפן – שבילה שנים כפוף, בטענה שאין לו כוח – עמד על גגו. הוא החליף קרשים, דפק יריעות מתכת, רטן על מסמרים עקשניים… וצחק.
לנה עמדה למטה, מושיטה לו כלים.
תוך שבוע, גדר חדשה הקיפה את החצר. שבועיים לאחר מכן, הגינה נוקה, נחרשה ונשתלה. הבית התמלא בריח של פשטידות טריות, ובערבים, שכנים החלו לבקר – נמשכים לחמימותה ולשיחתה הקלה של לנה.
ערב אחד, באבא נינה אמרה בשקט לסבא קוליה:
“אתה יודע… בהתחלה חשבתי שהוא השתגע.”
“ועכשיו?”
היא הביטה לעבר החצר של סטפן, שם הוא צחק בזמן שעבד על האופנוע הישן שלו, לנה לצידו, מדברת בהתלהבות.
“ועכשיו… אני חושב שהיא החזירה לו את חייו.”
באותו רגע, כל הכפר הבין משהו שמעולם לא ציפו לו.
הזקן סטפן – זה שכולם חשבו שהוא בודד ושבור – הפך לאדם המאושר ביותר ברחוב.
