החייל האכיל את גוזי הנחשים כמעט כל יום להנאתו והיה בטוח שזהו רק משחק בטוח, אך בוקר אחד בכניסה לאוהל, חיכה לו מחזה נורא, אליו לא היה מוכן כלל.
הנחשים הופיעו במקרה ליד האוהל. באותו יום, החייל חפר תעלה בקצה המחנה והבחין בשני נחשים קטנים זוחלים מתחת לאבנים המחוממות.
הם היו רזים, עדיין לא בטוחים, הרימו את ראשיהם וניחשו בכל צליל. לפי ההוראות, היה צריך להשמיד אותם מיד. המפקד אמר: “סכנה ליד אנשי צוות – לחסל אותם ללא דיון.”
אבל הבחור לא עשה זאת. נראה לו מוזר שהקטנטנים האלה לא ברחו, אלא נראו כאילו הם בוחנים אותו. בערב הוא חזר עם חתיכת לחם וזרק אותה על הקרקע ליד האוהל
.
בהתחלה הנחשים קפצו משם, ואז התקרבו באיטיות. למחרת הוא הביא קצת בשר. הוא תהה אם הם יתרגלו אליו. זה היה בילוי טיפשי בימי שדה משעממים, סוד קטן שאף אחד לא היה אמור לדעת עליו.
במקום להרוס את שכניו המסוכנים, הוא החל להאכיל אותם. בהתחלה הנחשים התנהגו בזהירות והרימו את ברדסיהם בכל תנועה שעשה, אך עד מהרה הם הפסיקו לתפוס אותו כאיום. הוא הגיע כמעט כל יום, כרע וזורק אוכל, צופה בהם מתקרבים בזהירות.
הוא הביא להם לחם ובשר כאילו היו גורים. לאחר שבוע הנחשים גדלו באופן ניכר, תנועותיהם הפכו בטוחות יותר. לאחר שבועיים החלו להופיע חדשים בקרבת מקום. קודם אחד, אחר כך עוד שניים. הוא שכנע את עצמו שזה צירוף מקרים, שזה רק הקן שלהם.
אבל בוקר אחד, כשעזב את אוהלו, הוא נתקל בזוועה שהחייל לא היה מוכן אליה כלל.
בוקר אחד, הוא עזב את אוהלו וקפא. עשרות עקבות היו סביבו על החול. הוא האכיל רק שני נחשים, אך עשרות נוספים עמדו להגיע.
פחד אחז בו בחדות. הוא הבין שהמצב יוצא משליטה. אם מישהו יגלה, הוא ייענש. באותו ערב, הוא החליט להיפטר מהנחשים. הוא לקח את כל מה שהוא צריך, נכנס למכוניתו ונסע למקום שבו ראה אותם לרוב בעשב.
כשחזר למחנה עם שחר, הוא נתקל בדממה. אין קולות, אין צעדים מחבריו, אין רעש מוכר מהמטבח
.
הוא יצא מהתעלה ומיהר אל האוהלים. בפנים, תמונה נוראית ציפתה לו – חבריו שכבו ללא תנועה, בכל מקום היו עקבות של מאבק ודם. בלילה, היחידה הותקפה על ידי האויב. הכל קרה במהירות ובשקט.
בזמן שהיה עסוק בנחשים, כל חבריו מתו. הוא היה צריך להיות באוהל הזה. הוא היה צריך למות עם כולם.
התברר שהנחשים הצילו את חייו בטעות. הם מנעו ממנו להיות במחנה באותו לילה.
מאוחר יותר הוא נחקר, הואשם בבגידה, נבדק קשריו עם התוקפים, ובחן כל פרט. הם לא הצליחו להוכיח את אשמתו, אך צל החשד נותר. הוא קיבל שירות, והוא עזב את הצבא לתמיד.
