הוא עמד שם זמן רב, מביט בנוף הקפוא. השועל חיבק את שלושת גוריה אליה – ניסיון אחרון ונואש להגן עליהם מפני הקור העז. הרוח שרקה על פני האגם הקפוא, והכל נראה לא אמיתי – יותר כמו תמונה שצוירה החורף עצמו.
במקום להמשיך הלאה, כפי שכל אחד אחר היה עושה, הוא… התיישב. הוא הוריד את כפפותיו. הוא הניח את כף ידו על הקרח, בדיוק מעל ראשו של השועל. אחר כך הוא פתח את תרמילו, הוציא תנור מתקפל ישן וקצת דלק. והחל להמיס את הקרח.
הוא חימם אותם שעה אחר שעה. לרוע המזל, לשועל לא היה סיכוי. אבל פתאום – אחד הגורים, ששוחרר מאחיזת הקרח, זז. ואז גם השני. הוא לא האמין למראה עיניו.
בבוקר, שניים משלושת השועלים הקטנים היו בחיים.
הוא עטף אותם במעיל העור שלו, חימם אותם, ואז – וזה הדבר הכי מדהים – לקח אותם הביתה. שם, בכפר קטן שבו אנשים רגילים לשקט ולבדידות, הוא… הפך לאב לשני שועלים קטנים.
עכשיו הוא לא הולך לאגם לבד כל בוקר. הוא רץ אחריהם, כאילו לפי פקודה, שני יצורים אדומי פרווה שכבר גדלו לצידו. ובכפר הם לוחשים:
“הם אלה… אלה שניצלו. מהקרח. מהמוות. מהשכחה.”
ויש כבוד בעיניהם, מעורבב עם מעט פחד אמונות תפלות.
והוא פשוט מחייך ואומר:
— פשוט לא יכולתי להשאיר אותם שם.
הוא אדם כזה.
