אבל יום אחד, אחד החיילים החליט לנסות ללטף אותו. הוא נכנס לכלוב, והכלב קם מיד, מוכן לתקוף. מייקל התקרב לאט לאט וניסה לגעת בו… אבל הכלב נשאר רגוע לחלוטין. הוא ליטף אותו בזהירות ואמר לחברו, “הכלב הזה בכלל לא מפחיד.” ואז פתאום – בום – הכלב קפץ עליו והפחיד אותו מאוד.
מייקל הכניס אותו במהירות למכונית והחליט להתרחק מהמקום הזה ככל האפשר. אפילו במכונית, הכלב נהם בפראות. לאחר זמן מה, הוא התעייף ונרגע, אבל מייקל עדיין היה מתוח. הוא קרא לקצין בכיר יותר. הוא אמר, “זה לא כלב רגיל. כלב צבאי מאומן במיוחד. בעליו מת במהלך משימה. מאז, הוא נושך ותוקף את כולם.”
מייקל החליט לקחת אותו לקבר בעליו, אבל זה לא היה קל. ברגע שסיים את השיחה, הכלב קפץ שוב. הוא ניסה להרגיע אותו במילים, אך דבר לא עזר – עד שהן הפסיקו. הוא אסף אומץ, הוריד את החוטם ופתח באיטיות את דלת הכלוב. אך הכלב החל מיד לנבוח בטירוף. מייקל טרק במהירות את הדלת והלך לחנות הקרובה ביותר כדי לקנות אוכל.
בזמן שהותו רחוק, הכלב פרץ את הכלוב. כשמייקל חזר, הוא היה המום לחלוטין – פנים המכונית היה הרוס, המושבים קרועים לגזרים. הוא עמד קפוא מפחד, בקושי מעז לפתוח את הדלת. ואז הוא נזכר במשהו: הוא שם כדור שינה בנקניקייה ונתן אותה לכלב. לאחר מספר דקות, הוא התעלף. מייקל סוף סוף תפס את נשימתו.
הוא עצר ללילה בכפר קטן. באותו לילה, הוא ריחם על הכלב. כשהוא נתן לו אוכל, הוא היה חלש מכדי לקום, הוא אכל לאט, שוכב. כשראה זאת, מייקל הרגיש אשם. הוא התיישב לידו, ניסה להאכיל אותו מידו, אך הכלב כבר לא בטח בו.
למחרת בבוקר, הוא הבין שהכלב לא שתה כל הלילה. הוא פתח בקבוק לשתות, אבל הכלב חטף אותו לפתע מידו. מייקל צחק בעצבנות וניסה לדבר איתו שוב, כדי להחזיר את אמונו… אבל כלום
.
ואז לפתע הכלב נהיה חסר מנוחה, כאילו חש משהו. מייקל לא הבין מה קורה. הכלב קפץ מהמכונית ורץ לתוך היער. מייקל רץ אחריו בפאניקה…
הוא רץ אחריו, מועד על שורשים, מתנשף, אבל לא עצר.
“עצור!” הוא צעק. “חזור!”
הכלב רץ קדימה כאילו ידע את הדרך. לא היה עוד את הזעם הכאוטי הזה בתנועותיו – רק מטרה. נקי, חזק, כמעט נואש.
היער נעשה צפוף יותר. ענפים נפגעו בפניו, הקרקע החליקה מתחת לרגליו. מייקל כמעט איבד אותו כשפתאום… הוא שמע נהמה עמוקה.
הוא קפא.
כמה מטרים קדימה, בקרחת יער קטנה, הכלב עמד ללא תנועה. פרוותו עמדה על קצותיה, גופו מתוח. מולו – כלב נוסף. פראי, רזה, עם שיניים חשופות.
לרגע הכל נעצר.
ואז – התקפה.
הכלבים התנפלו זה על זה. נהמות, נביחות, קול ענפים שבורים. מייקל רץ לעברו, אך עצר – הוא לא יכול היה להתערב.
זה נגמר תוך כמה שניות.
כלב הפרא ילל ונעלם ביער.
כלב הצבא… לא רדף אחריו.
הוא עמד שם, מתנשף. אחר כך הוא סובב את ראשו באיטיות – והביט במייקל.
בהתחלה… לא בשנאה.
במשהו אחר. בהכרה.
ואז הוא הסתובב והמשיך ללכת. ברוגע.
מייקל, מבלי לדעת מדוע, עקב אחריו.
הם הלכו זמן רב. היער החל להידלל, ולפניהם הופיעה דרך ישנה… ושער חלוד.
בית קברות צבאי נטוש.
הכלב צבר תאוצה.
הוא צעד בביטחון בין הצלבים שנפלו, כאילו הכיר כל עיקול. לבסוף עצר.
בקרב קבר.
מיכאל התקרב. השלט בקושי היה קריא, אבל השם עדיין היה גלוי.
זה היה אדונו.
הכלב התיישב באיטיות.
ושכב.
בלי לנהום. בלי מתח.
רק… לידו.
מיכאל עמד דומם. ואז הוא הבין – הוא לא היה משוגע.
הוא חיפש אותו.
כל הדרך.
הוא התיישב בזהירות לידו. הפעם הוא לא נגע בו מיד. הוא פשוט ישב שם.
הייתה דממה כמעט מוחלטת.
חלפו כמה דקות.
ואז הכלב נאנח חרישית… וראשית הוא עצמו התקרב.
הוא הניח את ראשו על ברכו של מייקל.
מיכאל קפא.
ואז לאט מאוד, כמעט מפחד לשבור את הרגע, הוא הניח את ידו על גבו.
הכלב לא נהם.
הוא לא זז.
הוא פשוט עצם את עיניו.
מאותו יום ואילך הכל השתנה.
מייקל לא לקח אותו בחזרה.
הוא נשאר איתו.
בהתחלה רק… לידו. אחר כך יום אחר יום.
הוא חזר לבית הקברות שוב ושוב, עד שיום אחד הכלב קם ועקב אחריו לבדו, בלי להביט לאחור.
כאילו… סוף סוף שחרר אותו.
הוא כבר לא היה בכלוב.
הוא לא תקף אנשים.
לפעמים הפחד הישן עדיין הבזיק בעיניו, אבל עם מייקל הוא נעלם.
עם הזמן, הוא למד לבטוח שוב.
ובערב שקט אחד, כשהם ישבו מול הבית, הכלב הניח את ראשו על כתפו של מייקל – בדיוק כמו הפעם ההיא, ליד הקבר.
מייקל חייך.
“רק חיכית, נכון?” הוא אמר בשקט.
הכלב לא ענה.
אבל לא היה צורך.
