הוא אמר זאת ברוגע, כמעט בעייפות – כמו מישהו שראה אותו יותר מדי פעמים בעבר. גופו הזעיר של הגור שכב על שולחן המתכת הקר, רועד בקושי מורגש. נשימתו הייתה מקוטעת, חלשה, כאילו כל נשימה דרשה מאמץ עצום. “הבאת אותו לכאן מאוחר מדי…” הוסיף בשקט.
הילדה הקטנה, שהחזיקה אותו בזרועותיה עד אז, רק הנהנה. היא לא בכתה. דמעותיה אזלו בדרך – כשהיא רצה ברחובות החשוכים, אוחזת בחבילה הזעירה, בקושי חמה, לחזה.
היא פשוט קראה לו – ליטל.
היא מצאה אותו בערב ליד פחי האשפה. הוא שכב בעפר ובין הארגזים הרטובים, בקושי זז. עיניו היו עצומות, פרוותו סבוכה מהגשם, ורק “יללה” רכה, כמעט בלתי נשמעת, אמרה לה שהוא עדיין חי.
הוא לא חשב. היא הסירה את הצעיף שלה, עטפה אותו, והחלה לרוץ.
אבל עכשיו היא כבר לא סבלה מכאבים.
“אנחנו יכולים להשאיר אותה כאן ללילה,” אמר הווטרינר. “אבל… עדיף שתגיד שלום.”
הילדה הקטנה הנהנה שוב.
הוא התקרב וליטף בעדינות את ראשה הזעיר. הגור בקושי זז, כאילו הרגיש את החום.
“אל תפחדי…” הוא לחש. “אני כאן.”
הווטרינר כיבה את האורות במרפאה, והשאיר רק מנורה קטנה דולקת. הלילה חלף באיטיות. הגשם הלם בחוץ, הרוח נשבה מבעד לסדקים, והמרפאה הייתה שקטה – שקטה מדי.
הילדה לא עזבה.
הוא התיישב לידה ופשוט חיכה.
לפעמים נדמה היה לה שהגור כבר לא נושמת… ואז זה היה – נשימה חלשה.
וכך זה נמשך שעה אחר שעה.
לקראת שחר, היא נרדמה, ראשה כפוף מעל קצה השולחן.
כשהתעוררה – הדבר הראשון שהרגישה היה פחד.
הדממה הייתה גדולה מדי.
לבה צנח. היא קפצה לפתע והביטה בקטנה…
וקפאה.
היא נשמה.
חלשה, אך באופן שווה יותר. ולראשונה במהלך הלילה – עיניה היו פקוחות למחצה. קטנות, מטושטשות, אך חיות.
— דוקטור! — היא התפרצה.
הווטרינר מיהר כמעט מיד, מנומנם, עם פנים מופתעות. הוא הקשיב זמן רב, בדק אותה, קימט את מצחו… ואז נשף בשקט.
— מוזר… — הוא אמר. — מוזר מאוד.
הוא הביט בילדה הקטנה.
— נראה… שהיא שינתה את דעתה, ובכל זאת היא לא רוצה למות.
הילדה חייכה בפעם הראשונה באותו לילה – בזהירות, כאילו פוחדת להבריח את הפלא הזה.
הקטנה הזיז את כפו הקטנה חלושות ולחץ את אפו על כף ידה של הילדה.
הוא כבר לא היה לבד.
ונראה שזה מספיק.
