ההורים לא האמינו שבנם, במצב בריאותי מושלם, יכול היה למות ממחלה בלתי מובנת. אז הם התעקשו לפתוח את ארון האבץ. מה שהם גילו שם הרגיז את כולם:
בסביבות חצות צלצל הטלפון בבית. האב הרים את הטלפון.
– ערב טוב… סלח לי שהתקשרתי אליך כל כך מאוחר, אבל אני חייב להודיע לך על משהו.
הקול לא היה ידוע, רשמי.
האב קימט את מצחו.
– מי בטלפון?
האם הרגישה מיד שמשהו לא בסדר והרימה את ראשה מהכרית.
– מי מתקשר?
האב, מכסה את המכשיר בידו, לחש :
– איש צבא…
אדוני, אני המפקד של בנך. ליתר דיוק… הייתי המפקד שלו.
האב הזדקף בפתאומיות.
– מה המשמעות של” הייתי”? איפה הבן שלי? תעביר לי את זה!
הייתה שתיקה קצרה בקצה השני של הקו.
– אדוני… למרבה הצער, אני לא יכול, אנא קבל את תנחומיי הכנים.
האב החוויר.
– על מה אתה מדבר?
האם קופצת מהמיטה.
– מה הוא אמר? מה קרה? מה קרה?
האב השיק בקול מתוח :
– אתה כנראה טועה. דיברנו עם הבן שלנו אתמול. הוא היה בבסיס, הוא לא היה במשימה.
– כן, אדוני. ואכן, הוא לא היה במבצע צבאי.
– אז מה קרה?
– למרבה הצער… זה לא היה כדור אויב שעלה לבנך בחייו, אלא זיהום מסוכן. המחלה התפתחה מהר מאוד.
האב הרים את קולו.
– איזה זיהום? הבן שלי היה במצב בריאותי מושלם!
האם ניגשה, מנסה לשמוע.
– בעוד יומיים הגוף יוחזר אליך. הוא יהיה בארון אבץ. הזיהום עלול להיות מדבק, ולכן אסור בהחלט לפתוח את הארון. אנא שימו לב להוראות הבטיחות.
האב לחץ את המכשיר כל כך חזק עד שאצבעותיו הלבינו.
– אתה משקר לי.
– אדוני…
– אל תקרא לי “אדוני”! אני רוצה לדבר עם הבן שלי!
– זה בלתי אפשרי.
– אז אני אבוא לבסיס בעצמי!
האם, בוכה, משכה את זרועה.
– מה קרה? תגיד לי!
– אני מצטער מאוד…
האיש ניתק בפתאומיות. שקט חודר לחדר. האם הביטה בו, עיניה פקוחות לרווחה.
– מה קרה?
האב שתק זמן רב, ואז אמר ברכות :
– הם אומרים… שהבן שלנו מת.
האם כיסתה את פיה והתיישבה על המיטה.
– לא… זה לא אפשרי…
יומיים לאחר מכן הם עמדו באולם ההלוויות. על שולחן מתכת נח ארון אבץ כבד. עובד רעול פנים נראה עצבני.
– אני חייב להזהיר אותך: אסור לפתוח את הארון. הצבא נתן הוראות רשמיות.
האם לא הסירה את עיניה מהארון.
– הוא לא הבן שלי.
העובד נאנח.
– סליחה?
– אני מרגיש את זה… זה לא הוא.
האב הביט בה, מותש.
הם אמרו שהגופה בפנים.
האם התקרבה.
– לא. זה לא הוא. פתח את הארון.
העובד הניד בראשו.
– אני לא יכול.
האב בהה בו בקרירות.
– הוא הבן שלנו. יש לנו את הזכות לראות את זה.
– אני הולך להיות בצרות צרורות…
– והבן שלנו נמצא בארון הקבורה הזה, אמר האב ברכות. פתח את זה.
העובד היסס זמן רב, ואז נאנח עמוק ולקח כלי. המתכת חרקה. המנעולים פינו את מקומם בזה אחר זה.
המכסה התרומם לאט. האם הביטה ראשונה. שנייה לאחר מכן, היא פלטה צעקה. האב צעד קדימה בפתאומיות.
ובתוכו הוא חי…
הבן שלהם היה שם.
אבל פניו היו מכוסים בחבורות. חבורה ענקית החשיכה את עצם הלחי שלו. שפתה הייתה מפוצלת. אחת מידיו נחה בזווית מוזרה, שבורה בעליל.
העובד לחש :
– זה… לא נראה כמו זיהום.
האב החוויר אט אט.
– הם היכו אותו.
האם, בוכה, נאחזה בשולחן.
– הם הרגו אותו…
כמה ימים לאחר מכן פרצה האמת: לא היה זיהום. קרב פרץ בבסיס. בנו של גנרל עשיר הכה את בנם למוות.
הפיקוד הצבאי המציא במהירות את הסיפור של” זיהום מסוכן ” כדי להסתיר את הפשע. הם חשבו שאף אחד לא יעז לפתוח את ארון האבץ.
