מיליארדר גרוש החזיר את הארוסה הביתה כשהוא ראה לפתע את אשתו לשעבר, עגומה ומרוששת, בצד הדרך.
– “עצור את הרכב עכשיו, אמיליאנו! בלם!” – צעקה ולריה מונטניו, קולה קרע את הדממה בתוך ה-SUV המוגן כמו סכין חלודה.
אמיליאנו פרר בלם באופן אינסטינקטיבי. הצמיגים צרחו על האספלט הסדוק וענן אבק עטף את הרכב השחור.
כמה מטרים משם, תחת שמש בלתי רחמנית בכביש כפרי בהידלגו, עמדה לוסיה. לא האישה זוהרת שאהב, ולא האישה האלגנטית שהוביל במסדרונות של קריסטל ומרמר, אלא אישה שסימני החיים ניכרו עליה: בגדים שחוקים, סנדלים כמעט מרוסקים, שיער חצי קשור, עור חרוך מהשמש ועייפות חרוטה בפניה.
מה שתפס את עינו במיוחד היה מה שהחזיקה בחיקה: תינוקות תאומים בכנפות בד. כמעט תינוקות זה עתה נולדו, ישנים בחום, לבושים בבגדים יד שנייה. ובמרחק, אמיליאנו ראה מה שדרס אותו כמו ברק: הם בלונדינים. הם מביתו.
לרגליה שקית פלסטיק חצי מלאה בקופסאות ובקבוקים מרוסקים. האישה שהבטיח לה אהבה נצחית, התפרנסה מאיסוף זבל כדי להאכיל ילדים עליהם לא ידע.
ולריה לעגה מרכב: “תסתכלי על עצמך, לוסיה סאלגדו, מטנפת בזבל שם שתמיד שייכת. מה את עושה כאן? רוצה שנחוש רחמים?”
לוסיה לא ענתה. לא הביטה בוולריה. היא רק החזיקה במבטו של אמיליאנו בעצב כה עמוק שזה כמעט חנק אותו.
משהו נשבר בתוכו של אמיליאנו. רצה לפתוח את הדלת, לרוץ אליה, לכרוע ברך באבק ולבקש מחילה על הכל. אבל ולריה המשיכה לדבר, היסטרית ומרוצה.
ברגע הרעל הזה, אמיליאנו הבין שהוא חייב לפעול בזהירות: אם היא תהרוס את הראיות לפני שיוכל לגלות את האמת, לעולם לא ידע.
הוא נסע ישר ל-Ferrer Tower. כשהגיע לקומה החמישים, נעל את משרדו ותקשר עם האדם היחיד שיכול לחפור היכן שהחוק לא מגיע: איגנסיו ורגאס, סוכן פדרלי לשעבר שהפך לחוקר פרטי.
– “אני רוצה לדעת הכל על לוסיה: איפה הייתה, איך חיה, למה נעלמה… ומי הילדים האלה, למרות שכמעט יודע.”
ואז בקול החלטי:
– “פתח גם חקירה נוספת: הגירושין, ההעברות, התמונות, השרשרת. אני רוצה לדעת כל סדק בשקר הזה.”
