בהתחלה הוא אפילו לא הבין מה קורה.
הוא פשוט מעד. צעד חלק אחד – ולפתע הקרקע כאילו חמקה מתחתיו. כאב חד קרע את חזהו, נשימתו הפכה לא יציבה, והעולם סביבו החל לטשטש, כאילו מישהו מוחק אותה לאט לאט.
ארטיום נפל ישר על המדרכה.
אנשים חלפו על פניו. מישהו האט, מישהו הפנה את ראשו הצידה. בעיר גדולה, כאבם של אנשים אחרים נשאר לעתים קרובות רק… של אנשים אחרים.
אבל לא בשבילו.
– לונה… – הוא נשם בקושי בקול רם.
הכלב, כלב מעורב גדול, בהיר שיער, עם עיניים חכמות, לא הבין אותו בהתחלה. הוא חלף על פניו כתמיד – ברוגע, בביטחון, מדי פעם הציץ באדונו. אבל כשהוא נפל, הוא השתנה בן רגע.
היא רצה אליו, ליטפה את לחיו באפה, והחלה לילל בשקט – בדאגה.
— הכל בסדר… — ניסה ארטיום לומר, אך המילים לא יצאו.
לונה הרגישה: משהו לא בסדר.
היא התחילה לנבוח. בקול רם. בחדות. בהתמדה. לא כמו שהיא בדרך כלל עושה — לא מתוך שמחה, לא מתוך משחק. היה משהו מטריד בנביחות האלה, כמעט נואש.
עוברים ושבים החלו להסתכל לאחור.
גבר התקרב: — מה קרה?
לונה לא זזה. היא עמדה ממש מעל ארטיום, כאילו מגינה עליו בגופה. אבל היא לא הייתה תוקפנית — היא פשוט לא נתנה לאף אחד להתקרב פתאום מדי. עיניה עקבו אחר כל תנועה.
היא ידעה: נדרשת עזרה. אבל אמון — בזהירות.
מישהו כבר הזעיק אמבולנס.
הדקות חלפו באיטיות. ארטיום שכב ללא תנועה, נשימתו כבדה ורדודה. לונה ליקקה את ידה, לחצה את פניה לחזהו, כאילו בודקת — האם הוא עדיין כאן?
ובכל פעם שחזהו התרומם מעט, הוא נרגע… לרגע.
ואז הוא התחיל שוב ליילל.
כשהסירנה נשמעה מרחוק, היא הייתה הראשונה להרים את ראשה.
האמבולנס הגיע במהירות. הרופאים יצאו ומיהרו אליה. לונה נמתחה, אך לא חזרה בה. אחד הפרמדיקים עצר:
— תירגעי… ילדה טובה… נעזור לך.
הוא דיבר בשקט, ברוגע.
לונה הביטה בעיניו – ארוכות, בתשומת לב. כאילו קיבלה החלטה.
ואז היא צעדה צעד אחורה.
אבל רק אחד.
בזמן שהם עבדו, בזמן שהם הניחו את ארטיום על אלונקה, בזמן שהם קשרו את המכשירים – היא הייתה שם. היא לא זזה צעד אחד.
כשהם התחילו להכניס אותו למכונית, היא פתאום נעשתה חסרת מנוחה. היא רצה קרוב יותר וניסתה לקפוץ.
“היי, הוא לא יכול לבוא…” אמר אחד הרופאים.
אבל השני הניד בראשו: “תשחרר אותו. אתה מבין…”
לונה קפצה והתיישבה לידו, למרגלות האלונקה.
היא לא הסירה ממנו את עיניה לאורך כל הדרך.
בהתחלה, הם לא רצו להכניס אותה לבית החולים. אבל היא לא הסכימה לעזוב. היא התיישבה מול דלת חדר המיון ופשוט חיכתה.
שעה. שעתיים. שלוש.
אף אחד לא יכול היה להסיח את דעתה.
היא לא אכלה. היא לא שתתה. היא רק בהתה בדלת.
וכאשר הרופא סוף סוף יצא ואמר:
“ייצבנו אותה. היא תחיה…”
לונה שכבה בשקט על הרצפה.
לראשונה מאז – ברוגע.
כאילו כל מה שהחזיקה עד אז סוף סוף השתחרר.
כי היא ידעה: היא תחזור.
ועד אז – היא תחכה.
