הכלה נפטרה בחתונתה שלה ונלקחה לחדר המתים, אך אחד העובדים שם לב למשהו מוזר: פניה היו ורודות, כאילו היא עדיין בחיים, וליבה פעם. ואז קרה משהו שהפחיד את כולם למוות…
שמה של הכלה היה אלינה. היא הובאה לחדר המתים מאוחר בלילה – בשמלה לבנה, ידיה שלובות בקפידה, כאילו נרדמה זה עתה באמצע מסיבה.
הכל קרה מהר מדי. במהלך הטקס, היא פתאום החווירה, חשה סחרחורת… והתמוטטה מול המזבח. הרופאים אמרו – דום לב. איש לא יכול היה לעזור.
אבל משהו לא היה כשורה בחדר המתים.
העובדת – אישה מנוסה, שכבר רגילה לשקט ולקור של המוות – הרגישה זאת מיד. כשהתקרבה לגופה, הדבר הראשון ששמה לב אליו היה שפניה לא היו חיוורות כמו של האחרות. הן היו ורודות מעט, הן נראו כמעט חמות.
— מוזר… — הוא מלמל.
הוא נגע בפרק כף ידה. קר… אבל לא קר כקרח.
ופתאום — בקושי מורגש.
תוף.
היא קפאה.
בהתחלה היא חשבה שהיא מדמיינת את זה. אבל לא.
תוף… תוף…
חלש, לא סדיר, כמעט נעלם… אבל הלב פעם.
האישה משכה לפתע את ידה והתרככה קרוב יותר, עוצרת את נשימתה. ובאותו רגע עפעפיה של הכלה רעדו.
לאט מאוד… כמעט באופן בלתי מורגש.
אבל זה קרה.
— אלוהים אדירים… — היא לחשה, צועדת לאחור.
ואז זה קרה.
אלינה נשמה נשימה פתאומית.
עמוקה. בכאב. כאילו יצאה מתחת למים אחרי צלילה ארוכה. חזה התרומם, אצבעותיה נצמדו, ציפורניה שרטו בשמלתה.
הפועל צרח.
האזעקה צלצלה בכל הבניין. אנשים רצו לעברו – רופאים, מאבטחים, צוות כוננות. כולם עמדו בפתח, לא העזו להתקרב.
אלינה התיישבה באיטיות.
היא פקחה את עיניה… אבל לא היה בהן המבט האנושי הרגיל. הן היו מזוגגות, ריקות – כאילו היא לא הסתכלה על אנשים, אלא דרכם.
“איפה… הוא?” היא לחשה בקול צרוד.
אף אחד לא ענה.
“איפה ארוסי?” היא שאלה שוב, בקול רם יותר.
אחד הרופאים התקרב בזהירות.
“הוא בטוח… הוא פשוט התעלף…”
אבל הוא פתאום הפנה את ראשו לעברה.
“לא,” היא אמרה בשקט. “הייתי שם.”
החדר נראה כאילו התקרר.
“איפה ‘שם’?” שאל מישהו מאחור.
אלינה חייכה לאט. אבל החיוך הזה לא היה עליז. – איפה הוא.
– ארוסה? הוא חי…
– לא.
היא הנידה בראשה.
– הוא עמד שם לידי. בחושך. והוא קרא לי. הוא אמר שזה כבר התחיל.
– מה התחיל? – שאלה העובדת, בקושי מסוגלת לעצור את רעדתה.
אלינה הביטה למטה על ידיה. על השמלה הלבנה והנקייה ללא רבב.
ולחשה:
– הוא מת לפניי.
כולם הסתכלו זה על זה.
– זה בלתי אפשרי, – אמר הרופא. – הוא היה בחתונה.
– זה לא היה הוא.
באותו רגע נשמעה צעקה מהמסדרון.
אחד האורחים שהגיעו עם הגופה רץ פנימה, חיוור כמו סדין.
– הארוס… – הוא התנשף. – הם מצאו אותו… במכונית… מת…
דממה.
מישהו הפיל את המכשירים.
אלינה קמה באיטיות משולחן המתכת. רגליה פגעו ברצפה.
“הוא חיכה לי,” אמרה בשקט. “אבל לא הלכתי.”
“למה?” לחשה העובדת.
אלינה הסתכלה עליו – ולראשונה, משהו חי הבזיק בעיניה. אמיתי.
“כי מישהו היה צריך לחזור ולהזהיר אותי.”
“לשם מה?”
ואז האור כבה לפתע.
המכונות החלו לנשוף.
הדלתות נטרקו בקול רם.
בחושך המוחלט נשמע צליל נוסף.
לא צעדים.
לא צליל.
אלא נשימה רכה… שנייה.
איפשהו בקרבת מקום.
והכלה לחשה:
“הוא כבר כאן.”
