כל הרופאים המטפלים בבתי בת ה-7, המתמודדת עם סרטן, התחפשו לגיבורי-על לכבוד יום הולדתה – היא כבר בכתה מאושר כשהאונקולוג שלה כרע ברך ואמר: “יש חלק אחד ביום הזה שאפילו אמא שלך לא יודעת עליו”.
בתי בת ה-7, אליס, נאבקת בסרטן כבר כמעט שנה.
היו ימים שמעולם לא חשבתי שנצליח לעבור. טיפולי כימותרפיה אינסופיים, דקירות מחט כואבות, בחילות נוראיות ובקררים שבהם הייתה מותשת כל כך, עד שבקושי יכלה להרים את ראשה מהכרית.
ועם זאת, איכשהו, אליס עדיין מוצאת דרך לגרום לכל הסובבים אותה לחייך.
יש לה חיוך ענק ושובב, וגם בימים הקשים ביותר שלה, היא תמיד תזרוק איזו בדיחה שתגרום לאחיות לצחוק ליד מיטתה. כזו היא פשוט.
אבל יותר מכל דבר אחר, אליס אוהבת גיבורי-על.
החדר שלה מלא בבובות קטנות של גיבורי-על. היא מסדרת אותן בשורה ליד המיטה, תולה אחת על מתקן העירוי שלה, ולפני כל טיפול היא בוחרת אחת שתהיה “החברה שלה לכימו”.
אז כשהבנתי שהיא תצטרך לחגוג את יום הולדתה השביעי בבית החולים, הלב שלי ממש נשבר.
רציתי להעניק לה משהו נורמלי. עוגה. כמה בלונים. קצת קישוטים. כל דבר שיכול לגרום לה לשכוח, ולו לרגע קט, שהיא נמצאת בבית חולים ונאבקת בסרטן.
חשבתי שזה כל מה שאני יכולה לעשות.
טעיתי בגדול.
באותו בוקר, האונקולוג של אליס אמר לנו שהוא צריך לצאת מהחדר לכמה דקות.
לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת.
ואז הדלת נפתחה.
וסופרמן נכנס פנימה.
אליס קפאה במקומה.
היא בהתה בו במשך כמה שניות, ללא מילים.
ואז הופיעה וונדר-וומן.
באטמן.
ספיידרמן.
קפטן אמריקה.
זה אחר זה, הרופאים והאחיות שליוו את אליס לאורך כל הטיפול בסרטן נכנסו בדלת כשהם מחופשים לגיבורי-העל האהובים עליה.
לרגע אחד, היא לא האמינה למראה עיניה.
ואז היא פרצה בבכי.
לא סוג הדמעות שהתרגלתי לראות במהלך הטיפולים. אלו היו דמעות של אושר טהור. היא צחקה, בכתה, הצביעה על כל אחד מהם וחזרה ואמרה: “לא יכול להיות! לא יכול להיות!”
עמדתי לצד המיטה שלה כשדמעות זולגות גם על פניי.
האנשים האלה ראו את הבת שלי ברגעיה החלשים ביותר. הם החזיקו את ידה במהלך טיפולים מכאיבים, ניחמו אותה כשהייתה מפוחדת, וצפו בה נאבקת בימים שאף ילד לא צריך לעבור.
ועכשיו, הם הפכו את עצמם לגיבורי-על רק כדי להעניק לה יום הולדת שלעולם לא תשכח.
ואז, הרופא המטפל שלה – כשהוא עדיין לבוש בתחפושת סופרמן – ניגש למיטה שלה.
הוא כרע ברך לצדה וחייך.
“יש עוד חלק אחד להיום,” הוא אמר ברכות, “שגם אמא שלך לא יודעת עליו.”
אליס מיד הביטה בי.
הבטתי בה בחזרה, מבולבלת לחלוטין.
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.
החדר השתתק לפתע.
הרופא הביט סביב על הרופאים והאחיות האחרים, ואז חזר להביט באליס.
החיוך שלו דעך לאיטו והתחלף בהבעה רצינית הרבה יותר.
וכשהוא סוף-סוף סיפר לנו מה הם הכינו עבורה בסתר…
פשוט נשברתי.
הסיפור המלא 👇👇👇
הרופא לקח נשימה והגיש בעדינות לאליס קופסה אדומה קטנה.
בתוכה הייתה גלימת גיבורת-על חדשה לגמרי, מכוסה בכוכבי זהב קטנים.
אבל זו לא הייתה ההפתעה.
הוא סיפר לה שכל האנשים בבית החולים כתבו לה מכתבים. אחיות, רופאים, טכנאים, ואפילו אנשים שמעולם לא פגשה. בכל מכתב הופיע אותו מסר: עד כמה האומץ שלה העניק להם השראה.
ואז הוא הוציא מעטפה אחרונה.
“זו מכולנו,” הוא אמר.
אליס פתחה אותה בזהירות. בפנים הייתה תעודה שעליה נכתב:
“אליס – גיבורת-העל הרשמית של בית החולים.”
מתחת לזה, הם כתבו:
“על אומץ, טוב-לב, צחוק, ועל כך שאת מחזקת את כל מי שסביבך.”
אליס הצמידה את הדף לחזהּ ושוב פרצה בבכי.
הרופא חיבק אותה ולחש: “את לא חייבת להיות אמיצה בכל רגע ורגע, מתוקה. אבל בכל פעם שתפחדי, תזכרי שיש לך צוות שלם שעומד לצידך.”
אליס הביטה סביב בחדר, על כל האנשים המחופשים לגיבורי-על.
ואז, מבעד לדמעות, היא חייכה. “אז… זה אומר שגם אני יכולה להיות סופרמן?”
כולם פרצו בצחוק.
הרופא שלה הנהן.
“לא. את משהו אפילו טוב יותר.”
הוא הניח את הגלימה על כתפיה.
“את אליס.”
יום ההולדת ההוא לא מחק את הסרטן. הוא לא הפך את הטיפולים לקלים יותר ולא סילק את הפחד.
אבל למשך אחר-צהריים אחד, בית החולים לא היה מקום מלא במחטים, תרופות וחוסר ודאות.
הוא היה מלא בצחוק, באהבה, בגיבורי-על – ובילדה קטנה שהזכירה לכולם שלפעמים הגיבורים החזקים ביותר הם אלה שנלחמים בקרבות שאף אחד לא יכול לראות.
