סיפורי חיים
שישה חודשים לאחר שבני הבכור נפטר, נוח טיפס למכונית אחרי הגן וחייך. “אמא, איתן בא לראות אותי.” איתן איננו חצי שנה. שמרתי על פניי יציבות. “
אחרי שגילינו שאני בהריון, הכלבה שלי התחילה להתנהג מוזר והיא הייתה מניחה את ראשה על הבטן שלי כל הזמן אבל נוהמת או אפילו נובחת בכל פעם שבעלי ניסה לגעת בי.
לא היו צעקות. לא בגידות פומביות. לא סצנות דרמטיות. רק חלל בלתי נראה בין גופינו, קר כמו השיש בבית הקברות שבו קברנו את חלומותינו. גרנו בבית צנוע בקרטרו
חלק 1: הבוקר שבו הכלב שלי לא הפסיק לשרוט את הדלת שלושה שבועות חלפו, אך הזמן הרגיש מושעה, כאילו חיי הפסיקו לזוז בזמן ששאר העולם המשיך בלעדיי.
סמל ויקטור בדיוק חזר מהתפקיד במאראווי, בציפייה סוף סוף לחבק את אשתו שרה לאחר תשעה חודשים ארוכים בנפרד. במקום חיבוק חם, הוא נתקל בארון קבורה באמצע ביתו. “
תחת הזוהר הצהוב החלש של נורת תקרה אחת, מרלין פוסטר הפכה את מיכל התמ”ל הריק וניערה אותו בפעם האחרונה, למרות שכבר ידעה ששום דבר לא ייפול.
עמדתי לצד שכנתי הקשישה בשנותיה האחרונות, ודאגתי שהיא לעולם לא תרגיש נשכחת או לבד. אז כשהמשטרה דפקה על דלתי בבוקר שאחרי הלווייתה, לא דמיינתי שאני אהיה זו
“נותרה לי רק שנה לחיות. נישאי לי, ילד לי בן, ומשפחתך לעולם לא תסבול שוב מבעיות כספיות”, אמר בעל הקרקע העשיר. החלבנית המסכנה הסכימה מתוך ייאוש.
בעלי אמר שהוא “בנסיעת עסקים” – אבל כשהלכתי לבית החולים לבקר את חברתי החולה, שמעתי את קולו מאחורי דלת סגורה למחצה…
מריה וחואן השקיעו כל שקל מחסכונותיהם בפיקדון הביטחון לדירתם החדשה. היא לא הייתה מפוארת – רחוק מכך. הבניין היה ישן, עם לבנים שחוקות וחלונות שצווחו